לפני 80 שנים ב-16 לאפריל 1931 נפטרה בתל אביב, ערירית ונשכחת - רחל בלובשטיין.
מבחינתי, רחל היא ה-משוררת הלאומית מאז תחילת הציונות, יותר מכל המשוררים והמשוררות וכך נשארה בעיני עד עצם היום הזה. שירתה המיוסרת, האצילית והמינימליסטית, הכנועה והמתריסה כאחד, כמו גם האישית והענקית בפשטותה, גרמו לי לחלום חלומות רבים לאורך שנות התבגרותי.
אהבתי לשירתה החלה בגיל 11, עת קבלתי במתנה את ספר שיריה "ספיח" ממורה פרטי שהגיע ללמדני בביתי מתמטיקה פעם או פעמיים בשבוע. "בעיתות מצוקה", כשמפלס הסבל שלי עלה, היה עושה אתנחתא בשיעור ומקריא בפניי בכל פעם שיר אחר משירי המשוררים העבריים, אשר אהב.
לא קבלתי פרופסורה במתמטיקה בזכות אותו מורה, אך הוא בהחלט הצליח לטעת בי אהבה גדולה לשירה העברית ויותר מכך - בזכות אותו ספר כחול, שהיה בלוי ומרוט כבר אז, צמחה בי אהבה עצומה לשירתה של רחל.
באיחור קל, מפרסמת בענווה רבה לרגל יום פטירתה שחל אתמול, שורות, שכתבתי לכבודה, לפני שנים רבות.
בזמן כתיבת שורותיי, עמדה דמותה לנגד עיניי.
פרט פיקנטי - תאריך הולדתה של רחל חל ב-20 לספטמבר [1890] . יום הולדתי חל יומיים מאוחר יותר.
לסיום - קראתי אתמול בעיתון מעריב, שעצמותיה של שושנה בלובשטיין, אחותה של רחל, הועברו לבית העלמין של קיבוץ כנרת והיא נקברה לצד אחותה. זהו תיקון של עוול הסטורי, שכן שושנה שחייתה בצילה של האחות המפורסמת נמנתה גם היא עם תלמידותיה של חנה מייזל בחוות העלמות שהיתה בחצר כנרת. כעת ניתן לאמר כי בחייהן ובמותן לא נפרדו.
רשומה זו מוקדשת למורי היקר, נחום ז``ל.
שִׁירֶיהָ
קִנְאָתִי תַּרְבֶּה שׁוּרוֹת נַפְשִׁי
מִדֵּי אֶקְרָא אֶת שִׁירֶיהָ
כֹּה יָפִים פְּנִינֵי מִלּוֹתֶיהָ
נוֹגְעִים בְּתַמְצִית נִשְׁמָתִי.
נִפְלָאִים חֲרוּזֶיהָ, נְדִירִים בְּיוֹפְיָם
כְּפֶרַח בְּשִׂיא פְּרִיחָתוֹ
כְּכָל שֶׁאוֹסִיף וְאֶכְתֹּב, כֵּן אֵדַע -
כֹּה קְטַנּוֹת וְדַלּוֹת מִלּוֹתַי לַשַּׁוְא עֲמָלִי
מְגֵרַת שׁוּרוֹתַי מָלְאָה זֶה מִכְּבָר
לֹא אֹבֶה לְפָתְחָהּ, לֹא אָצִיץ בְּחֻבָּהּ,
פֶּן אֶשְׂרֹף אֶת דַּפַּי
לְכָל עֵבֶר.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה